<h1>סמ"ג לאוין סימן קל"ב</h1>
<h2>דף יז:</h2>
ומה שאנו לוקחין מן הגוים כגון אובליא"ש וקנטיא"ה, הם מיני פת הנילושים בבצים, אף על פי שבפרק אלו טרפות (חולין ס"ד א') אוסר ליקח מן הגוים בצים טרופות בקערה זהו לפי שאמרו אין מוכרין ביצים של עוף טריפה לגוי פן יחזור וימכרם לישראל [אחר] אלא אם כן הם טרופות בקערה, אבל בעיסה שנילושה בבצים אין ניכרת שום ריעותא ויש לסמוך על רוב ביצים שבינינו שאינן של עוף טריפה, וגם אין לחוש שמא היה בהם דם דרוב ביצים אין להם דם, ומעשים בכל יום שאוכלים ביצים צלויות אף על פי שאין יכול[ו]ת ליבדק (תו' שם), וכתב מורי רבינו יהודה דמעשה היה ואכל[ו] מהן רשב"ם ורבינו תם אחיו. אמנם לבסוף היה רבינו תם נזהר מפני שאנו אומרים בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ח ב') ביצה שצלאה גוי בבית גוי שאסורה משום בישולי גוים, ואין גזירת בישולי גוים בכלל היתר גזירת הפת, ששתי גזירות היו שגזירת הפת היתה בשמנה עשר דבר שגזרו תלמידי שמאי והילל וגזירת של(ו)קות בשולי גוים קדמה מהם הרבה עד שהיה התלמוד רוצה לומר בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ז ב') שהיא מן התורה, ואומר הרי"ץ שאין נראה לאסור עיסה הנילושה בביצים מטעם בישולי גוים של [ה]ביצים, מאחר שאין הביצים בעין שנתערבו בעיסה והעיסה עיקר שהרי אנו מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ, אפס מטעם זה אין להתיר אותם פשטידא של דגים שאפו גוים, שהשמנונית הוא בעין על העיסה וגם מתחלתו נאסר משום בישולי גוים, ואינו דומה לעיסה הנילושה בבצים שהבצה נתבטלה בתחילה בעודה חיה ולא נאסרה מעולם (חולין ס"ד א' תד"ה סימנין).
